| | מתוך הספר "24 שעות בחיי עזרה למרפא" - מנחם מיכלסון
| | הֶרשי רוטנר |
 "שלום", אומרים בני הזוג בהיסוס-מה, "האם זה נכון שאפשר לקבל אצלכם בהשאלה מכשיר סי-פי-אם, המבצע פיזיותרפיה 'כפויה' לחולים אחרי ניתוחי מפרקים?"
"בהחלט", אומר הֶרשי רוטנר.
"אמי", אומרת האישה, "עברה ניתוח כזה והיא זקוקה למכשיר".
"שתהיה בריאה", מאחל הרשי, "הגעתם למקום הנכון".
"כן", אומר הבעל, "אבל כמה צריך לשלם בשביל זה?"
"לשלם?" צוחק הרשי, "הקדוש ברוך הוא, כך אני בטוח, ישלם שכרנו..."
"אבל זה מכשיר יקר", אומר הגבר.
"אדרבא ואדרבא", משיב הרשי, "אם זה היה מכשיר זול הרי לא הייתם באים הנה, נכון?"
"נכון", ממלמלים השניים, נבוכים משהו.
"קדימה", אומר הרשי, "יש עוד אנשים בתור. תמלאו את הטפסים, שֵם, כתובת, טלפון, ואני בינתיים אכין את המכשיר".
הרשי הוא מוותיקי הוותיקים ב"עזרה למרפא". הוא היה בזמנו עֵד לבעיה שהתגלגלה בין ה"סטנדרים" (דוכני הלימוד) ב"כולל" של ישיבת בעלז בבני-ברק. בתו הקטנה של אחד האברכים עברה ניתוח מסובך ברגלה ונזקקה לכיסא גלגלים למשך חודשים אחדים כדי לנוע. עולם הגמ"חים והשאלת ציוד רפואי של בני-ברק לא היה מפותח כפי שהוא כיום, ועל כן ערכו האברכים מגבית פנימית ביניהם, איש-איש כפי יכולתו - ורכשו בכסף מלא את כיסא הגלגלים עבור הילדה. חלפו שלושה חודשים, והילדה כבר יכולה הייתה ללכת בכוחות עצמה. לאברך לא היה כבר צורך בכיסא הגלגלים הזה, והוא החזיר אותו לאברכי ה"כולל" של בלז.
 מוחו היצירתי של הרב פירר כבר הגה את הרעיון המהפכני, ועל כן, משהוחזר כיסא הגלגלים, הוא אחסן אותו בחדר צדדי בבניין הישיבה. לעולם אין לדעת מי יזדקק לו בעתיד. כעבור זמן-מה שברה אישה מבוגרת את מפרק-הירך, ולאחר שהחלימה מהניתוח נזקקה להליכון. כסף קטן. היא קיבלה את העזרה למרפא מ"עזרה למרפא". כאשר תם כספם העודף של האברכים הם עניינו תורמים, ואלה הושיטו יד נדיבה לרכישת ציוד. מפה לשם החל להצטבר בישיבה ציוד רפואי, עד כי המקום בפאתי בית-המדרש היה צר מהכיל, מה-גם שבישיבה נזקקו לאותו חדר. לפיכך שכרו האברכים המתנדבים דירת קרקע בת שניים וחצי חדרים ברחוב שד"ל בבני-ברק, והקימו שם את בסיס השאלת הציוד שלהם. במקביל המשיך הרב פירר במתן ייעוץ לחולים ולבני משפחותיהם. היקף הציוד גדל, ומהר מאוד גם המקום הזה היה צר, ואז נשכרו מחסנים אחדים בעיר, שבהם אוחסן ורוכז הציוד ומהם נמסר להשאלה לכל דכפין.
בשלב זה הרשי מפסיק את הסקירה ההיסטורית כי צעיר תל-אביבי, שקמטי הקיפול והגיהוץ שעל כיפתו השחורה מעידים כי היא אינה אביזר יומיומי אצלו, נכנס בהיסוס למקום ושואל אם אפשר לשאול מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ. הרשי מציע לו מזרון מיוחד המופעל בעזרת משאבה מתוחכמת המווסתת את זרימת האוויר במזרון לפי הלחץ הנגדי של החולה, כדי למנוע את פצעי הלץ שהם אימתם של אלו השוכבים זמן רב במיטת חוליים ללא יכולת להניע את אברי גופם.
"אשתי", הוא אומר, "מאושפזת זה זמן רב בבית-חולים, ויהיה עליה לשהות שם עוד כמה שבועות, אז אמרו לנו שם שאצלכם אפשר להשיג מזרון כזה".
"שתהיה לאשתך רפואה שלמה", אומר לו הרשי במאור פנים, "ואני מאחל לה ולך שתחזיר את המזרון אלינו כמה שיותר מהר!"
"תודה", ממלמל הצעיר ונושא את המזרון אל מכוניתו החונה ממול. המזרון - כמו כל ציוד רפואי אחר - ניתן בהשאלה בדרך כלל לשלושה חודשים בלבד, ובמשרד נשארת המחאת עירבון. מה תפקידה של המחאה זו? בסך הכול אלמנט פסיכולוגי, שנועד להשפיע רק על שואל הציוד שישמור על הפריט כעל בבת-עינו ולא יקל בו ראש אף כי זה לא עלה לו פרוטה.
אשר להמחאה - ב"עזרה למרפא" חינם זה חינם: אין מפקידים את ההמחאה הזו בבנק כדי שלא להשתמש בכסף, ואז החינם כבר לא כל-כך חינם, אלא השאלה בתשלום. זאת ועוד, אם מישהו נזקק לציוד מעבר לשלושת החודשים האמורים, כל מה שעליו לעשות הוא לטלפן ל"עזרה למרפא" ובקשתו תאושר. המקרים היחידים שבהם מממשים את הבטוחה הם רק כאשר מפקידי ההמחאה מפקירים את הציוד וזונחים את השמירה עליו ברשלנות ובחוסר אחריות.
אלפי פריטים - המורכבים מ220- סוגי ציוד שונים, מהפשוטים ביותר ועד למכשור אלקטרוני יקר-ערך שאינו ניתן להשאלה במקומות אחרים - מאוחסנים במחסן ציוד ההשאלה הגדול בבית האגודה בבני-ברק, ובארבעת הסניפים הנוספים של "עזרה למרפא" - ברמת-גן, באשדוד, בקריית שמונה וברעננה: עגלות נכים והליכונים, מכלי חמצן ומחוללי חמצן, מוניטורים ומזרקים אלקטרוניים, משקלים דיגיטאליים ומשאבות חלב, מכשירי אינהלציה על סוללות ומשאבת הזנה אוטומטית, זחלילים להרמת כיסאות גלגלים במדרגות ומדי סוכר, מדי ריוויון החמצן בדם ומכשיר לזיהוי הפסקות נשימה ופעילות הלב אצל תינוקות, מכשירי דיאליזה ביתית ואפילו תרגומון אלקטרוני לשפות אחדות לתועלתם של החולים המוטסים לחו"ל. וכל מה שאמרנו אינו אלא קמצוץ מכל השפע האדיר של המכשירים - אשר מי ייתן ואף לא אחד יזדקק להם ושכמותם.
 אגב, סקר בלתי רשמי מעלה כי לכל תקופה - המכשור שלה. בקיץ מרבים לשאול קביים וכיסאות גלגלים, אולי בגלל שהולכים יותר מאשר בחורף; בחורף הרבה מבוגרים מבקשים בלוני חמצן וילדים נזקקים למכשירי אינהלציה. רכישת הציוד נעשית בהתאם לצרכים, אם כי לא אחת נרכש מכשיר במיוחד עבור חולה בודד שנזקק לו וידו אינה משגת לרכשו.
אבל, מה שברור מעבר לכל סקר הוא - שבשעות שבהן מתקיימים משחקי מכבי בכדורסל על גביע אירופה, ומועברים בשידור ישיר בטלוויזיה, לפתע כמעט כולם מרגישים טוב, ואיש אינו נזקק לא להליכון, ולא לאינהלטור, לא לכיסא גלגלים ולא למוניטור... לבד מתושבי בני-ברק מגיעים רק בודדים שחרדת החיים גוברת על הסקרנות הספורטיבית או על תחושת הלאומיות הנלווית לצפייה במשחקים אלה.
הציוד היקר ביותר הוא, כאמור, זה המלווה את החולים המוטסים לחו"ל. מכשור שהוא המילה האחרונה בציוד חירום. מִספרים? בין השאר, מנשם ששוויו 30 אלף דולר.
 שוויו של כל הציוד הזה כ 4- מיליון דולר טבין ותקילין, וחלקו הקטן, שאינו מושאל עתה, מונח על המדפים שבמחסנים. מכשירים שונים ומשונים. אנשי "עזרה למרפא" מכירים בהם כל צינור וכפתור. והם גם יודעים אם חסר בהם בורג בעת החזרתם. אם התקלה במכשיר אירעה מחמת בלאי, זה מובן; אבל אם המכשיר נפגם בגלל שימוש לא נכון או הזנחה, מחייבים את השואל בהוצאות התיקון, כי ההשאלה לא נועדה להעניק רשות להשתמש במכשיר בצורה מזלזלת.
משרדי ההשאלה פתוחים מדי יום בין השעות 19:30 עד 21:00. השעות נוחות הן למי שצריך ציוד ויכול להגיע לכאן אחרי סיום עבודתו, והן למתנדבים המתפעלים את המקום, ואשר בשעות היום הם שקועים בעבודתם או בלימודיהם. ואם מישהו צריך משהו דווקא בשעה לא מקובלת, תמיד קיים ב"עזרה למרפא" סעיף חירום מיוחד שעל-פיו כל הכללים הנוקשים הופכים לגמישים.
כמו, למשל, ביום שישי שעבר. בעיקרון, משרדי ההשאלה סגורים ביום שישי, אבל שיחת טלפון למשרדי "עזרה למרפא" פתחה אותם.
תושב אור יהודה סיפר - ובקולו נשמעה המצוקה - כי באותן שעות אביו עומד להשתחרר לביתו מבית-החולים "שיבא" בתל השומר. הבעיה הייתה שבגלל קשיי שליטה האב הזקן נזקק לעגלת שירותים ניידת. למה להאריך? כשהגיע האב הביתה כבר הייתה שם עגלת השירותים. אגב, מי שזקוק באופן קבוע לכיסא שירותים, או לכיסא גלגלים, זכאי לקבל זאת באמצעות משרד הבריאות. אם הוא זקוק לכך באופן זמני - "עזרה למרפא" היא הכתובת. בדיוק כמו חולה הזקוק לתרופה מסוימת לאורך זמן. אבל, כידוע במקומותינו הביורוקרטיה אוכלת כל חלקה טובה, ויש למלא טפסים וניירות, להביא אישורים ומסמכים, לעבור ועדות ומה לא, ועד שהציוד יגיע החולה עלול, חס ושלום, למות מרוב צער, לא עלינו - על כן "עזרה למרפא" משאילה לו את הציוד באופן זמני, עד שיקבל את הציוד הקבוע ממשרד הבריאות.
 ויש גם קריאות חירום שלכאורה אינן כל-כך של חירום: הנה, למשל, בליל אמש טלפן תושב אלעד למשרדי האגודה, ושטח את כאבו: "יש לי כאב אוזניים איום ונורא, אולי יש לכם מנורה כחולה?"
הרשי, שכבר ראה הרבה דברים בחייו, אינו מזלזל אף לא בכאב אוזניים, ותושב אלעד סיים את הלילה עם מנורה כחולה ואוזן רגועה. והוא, כמו שאר 50 אלף איש השואלים ציוד מדי שנה בשנה, היה אסיר תודה.
אסירת תודה הייתה גם אותה אישה מבוגרת מראשון לציון, שטלפנה וממש בכתה בטלפון: היא מרותקת למיטתה וזקוקה באופן נואש למיטה חשמלית משוכללת. היא נשאלה אם יש מישהו מבני משפחתה, קרוביה או ידידיה, היכול לקחת את המיטה עבורה. התשובה הייתה שלילית. האומנם אין מי שייקח ויביא לה? יש גם יש: אנשי "עזרה למרפא" העמיסו את הציוד על מכונית, נסעו לראשון לציון והרכיבו את המיטה בביתה. יחד עם זאת יש להדגיש, כי שירות ההובלה וההרכבה אינו ניתן דרך קבע, ובמקרה הזה בוצע אך ורק בגלל הנסיבות המיוחדות.
אברך מרעננה מגיע למקום. הוא מספר כי אמו אושפזה בבית-החולים "בילינסון" בגלל בעיה כלשהי, ונאמר לה שיהיה עליה לשהות עוד כשלושה שבועות עד גמר הטיפול.
"איך אני בתמונה?" שואל הרשי את צעיר.
"שמעתי שאפשר לקבל מכם בהשאלה טלפון סלולארי, האם זה נכון?"
"תמלא את הפרטים", אומר הרשי בענייניות ומושיט לצעיר טופס השאלה סטנדרטי. בעוד הצעיר ממלא את פרטיו ניגש הרשי לאחת המגרות ושולף ממנה טלפון נייד.
 מסתבר, כי גם בעידן הסלולארי הפופולארי לא כולם מצוידים בפלאי הטכניקה. ומכיוון שאי-אפשר לרכוש טלפון סלולארי לחודש ימים, נתנה אגודת "עזרה למרפא" את הפתרון.
במחסני "עזרה למרפא" עשרות טלפונים סלולאריים, מתנת חברת "פלאפון", שהגיעו לאגודה בעקבות שיחה (בטלפון נייד) שקיים הרב פירר עם ראשיה. הם שאלו כיצד ביכולתם לעזור, האזינו ברוב קשב לתשובתו - וכעבור יום הגיעו המכשירים.
ובינתיים האברך מסיים למלא את פרטיו האישיים, והרשי מושיט לו מכשיר טלפון נייד, שתי סוללות, מטען ונרתיק. הטלפון הזה עובד באחת משיטות ה"מנגו", כלומר ניתן להתקשר אליו ללא כל הגבלה, אך כדי להתקשר ממנו יש לקנות כרטיס שיחות. מעין "טלקרד", אך סלולארי. השואל רוכש לעצמו בנקודות מכירה זמינות רבות כרטיס ובו מספר שיחות נתון. דיבר יותר מדי? נגמר הכרטיס. הרעיון המרכזי בהשאלת מכשיר מהסוג הזה הוא ראשית - עלותו הזולה, ושנית - בני המשפחה יכולים להתקשר כחפצם אל החולה, בעוד שהוא עצמו פטור מהתקשרות אליהם, אלא במקרים דחופים. לכן מספר השיחות שלו מוגבל. אבל, אם החולה דווקא רוצה לפטפט נון-סטופ, תמיד אפשר לקנות עבורו ערֵמה של כרטיסי שיחות, כדי שישוחח כלבבו.
 הטלפון מצלצל במחלקת ההשאלה. הרשי אינו מרים אותו, מאחר שידיו מלאות עבודה כי במקום כבר נוצר תור קטן, אך רגוע. אחד המתנדבים מרים את השפופרת.
"הרשי", הוא אומר, "זה בשבילך".
"תשאל מי זה", אומר לו הרשי.
הלה מברר ואומר: "לא יודע, איזו גברת מאילת".
הרשי זוקף גבה: מאילת? הוא מגיש לאחד האנשים שבמקום מושב הגבהה לשירותים, מתייק את הטופס המתאים ומדביק את השפופרת לאוזנו. הגברת מאילת מזדהה בשמה, אך להרשי זה לא אומר כלום. אחר-כך היא מזכירה לו את הטיסה עם בנה התינוק, עידו, לפני שבועיים לתל השומר.
הרשי נזכר.
"מה שלום עידו?" הוא שואל.
"שלומו מצוין", היא משיבה, "עידו נותח בשלום, וכבר הוא עמנו בבית. צלצלתי רק לומר לך זאת, ולהודות לכם שוב מקרב הלב".
"תודה רבה", אומר הרשי, והפעם רואים התרגשות-מה על פניו, "שיהיה בריא".
זה קרה לפני שבועיים.
|
| | |
|
